בלוגה של אמא

בפרשת השבוע האחרונה  - וירא – היו שני דברים.

הראשון הוא “מעשים אשר לא ייעשו”. – אברהם אומר לאבימלך מלך גרר ששרה היא אחותו. אחרי שמתברר לאבימלך ששרה היא אשתו (אלקים מתגלה אליו בחלום ומודיע לו זאת), הוא כועס על אברהם (בראשית כ’, ט’): “וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה-עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה-חָטָאתִי לָךְ כִּי-הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל-מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה  מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא-יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי”.

ודבר שני, שלא כתוב במפורש, אבל לומדים אותו ממבנה הפסוקים הוא: אין משיחין בשעת הסעודה. לומדים זאת מפסוקים ח’ וט’ בפרק י”ח. בפסוק ח’ כתוב: “וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן-הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא-עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ.”. ורק אחר כך בפסוק ט’, נאמר “וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל.” . ההפרדה של האכילה בפסוק אחד, ודיבור בפסוק הבא, מלמדת אותנו שאין משיחין בשעת הסעודה.

איזה כיף היה יום שישי. מ-10 בבוקר עד כניסת השבת ירד גשם ללא הפוגה. אני כל כך שמחתי, והודיתי בליבי שוב ושוב לרבש”ע על החסד הגדול שהוא עושה עימנו.

התחלתי את הבוקר עם נקיון חלק מהבית, והמשכתי אותו עם בישולים לשבת. ב-9:30 כשעוד לא התחיל הגשם, אבל היה סגרירי ונראה היה שעומד לרדת גשם, נזכרתי שאחת מבנותיי הלכה לביה”ס ללא סוודר, וששתי הבנות הלכו עם סנדלים ללא גרביים, ונטולות מטריות. בהיותי אמא פולניה למופת, נסעתי לביה”ס שלהן כדי לציידן בחפצים החיוניים. ברגע שיצאתי מהבית נפתחו ארובות השמים, וגשם זלעפות ירד ללא הפוגה. על אף שהזמן היחיד ששהיתי תחת כיפת השמים היתה בהליכה מהרכב לביה”ס ובחזרה, ובהליכה מהרכב לבית, חזרתי הביתה עם בגדים ספוגי מים.

מיד כשהגעתי הביתה החלפתי בגדים והמשכתי לנקות את הבית. בשעה 12 סיימתי את הנקיונות שהיו צריכים להסתיים לפני בוא הילדים. לכבוד הגשם שהמשיך לרדת כל הזמן, הכנתי לעצמי כוס תה פסיפלורה ומנגו - פינוק שאני שומרת רק לעיתות שמחה של ירידת גשמים - התרווחתי לי בנחת בכורסה הנוחה בסלון, והאזנתי לקולות הגשם. כשהבנות חזרו הביתה הן התנדבו ללכת לקחת את אחיהן הקטן מהגן. בזמן הזה, שבו עמדו כל ילדי לשוב הביתה, פשוט ישבתי על הכורסה ונהניתי לי עד בלי די: הבית נקי לשבת, האוכל מוכן לשבת, אני יושבת בבגדים יבשים וחמים לאחר שנרטבתי כהוגן בבוקר, ילדי נמצאים בדרכם הביתה, בעלי נמצא לו אי-שם ברחבי הבית, וטיפות הגשם ממשיכות להשמיע את קולן הערב. אושר.

[כדי להשלים את הרגע, המשכתי לקרוא בספר שהתחלתי השבוע – ספר שתמיד כיף לקרוא במזג אויר גשום – Flowers In the Rain מאת Rosamunde Pilcher. אלה סיפורים קצרים שמתרחשים באנגליה. כל הסיפורים הם איטיים כאלה, רוויים תאורי נוף של אנגליה – לרוב החלק הכפרי שלה – וכמעט כולם בעלי גוון רומנטי, אבל לא דביק (כמעט…). הספר הזה, והחבר שלו The Blue Bedroom הם בעיני ספרים מושלמים למזג אויר חורפי. ]

בשבת ראיתי את הכותרת הראשית של עיתון הארץ. היה כתוב בה שלמרות ההבטחות לאובמה, עדיין יש בנייה בהתנחלויות. זה כמובן שימח אותי מאד, אבל מיד נזכרתי בבדיחה יהודית (מאחר שאינני יודעת לספר בדיחות מבלי להרוס אותן, אני מעתיקה את נוסח הבדיחה מאתר הסתדרות המורים בישראל): בֶּרל ושמֶרל נוסעים ברכבת. הם לא יושבים זה ליד זה, אלא זה מול זה, ואינם יכולים לדבר ביניהם. כשהם יורדים, ברל אומר לשמרל, ‘תגיד, אני ראיתי טוב? אתה ישבת וקראת עיתון אנטישמי?’  ‘נכון’ אומר שמרל. ‘איך אתה יכול?’ שואל ברל. ‘אני אגיד לך: כל שבוע אני קורא ב’ג’ואיש כרוניקל’ כמה רע ליהודים וכמה קשה להם. עכשיו אני קורא עיתון אנטישמי ושם כתוב שהיהודים מצליחים, כולם עשירים והם שולטים בכל העולם’.

אז אני חושבת באופן כללי, שכדאי שימניים יקראו את הארץ, ושמאלנים יקראו את מקור ראשון.

אבל אם נעמיק לחשוב, נראה שהעניין לא קשור בימניות או בשמאלניות של העיתון. מדובר בקונספט שקיים בעיתונים, ברדיו ובטלוויזיה: כלי תקשורת חושבים שמתפקידם לדווח חדשות רעות.
הרי מה שהארץ דיווח על בניה בהתנחלויות אמור לשמח כל ימני. אז למה זה לא היה כתוב במקור ראשון? (בדקתי. לא היה כתוב). למה במקור ראשון כתוב על כל הבעיות והייסורים של המתנחלים, והארץ לא כותב על זה כלום – מה יש, הארץ לא יכולים לשמח קצת את קוראיהם?

למה ב-ynet (בכוונה לא נותנת קישור אליהם) הכותרות הן תמיד אלימות מסוג כלשהו? מאיפה זה בא? מי החליט על זה? למה אי אפשר לכתוב על חסדים שנעשים – על השתלות מוצלחות, חולים שהתרפאו, ילדים שאומצו ע”י משפחות חמות ואוהבות, מובטלים שמצאו עבודה.  ב”ה יש דברים טובים בשפע!  אז למה להתעלם? למה לתת דגש לרע, למכוער, למעציב ולמאמלל?

צעד בכיוון הנכון (נכון לעניות דעתי, כמובן) יש בתכנית “בשלוש עם ענת דולב” – ענת דולב מקפידה לפתוח את השעה בשלושה דיווחים טובים שהושמעו במשך היום. לפי דעתי מגיע לה ישר כח גדול על זה. הלואי שזה יחלחל הלאה, לתכניות אחרות, ויום אחד זה יגיע לחדשות בכבודן ובעצמן. לא ככה?

לפני מספר חודשים, היה לנו יום כיף מטעם העבודה. ביום זה נסענו לשכונת נוה צדק בתל אביב, שם הודרכנו על ידי השחקן ערן לנסקי. היה מקסים – האיש פשוט יודע להעביר חומר היסטורי בצורה כיפית, ללא כאבים

חלק מהסיור כלל את ביתו של הרב קוק ביפו: כשעלה הרב קוק לארץ ישראל בשנת 1904, הוא התגורר תחילה ביפו, ורק לאחר סוף מלחה”ע הראשונה עבר להתגורר בירושלים. בניגוד לבתיהם של רבים מהמפורסמים שהתגוררו בנוה צדק (עגנון, גוטמן, ברנר ועוד ) שבתיהם השתמרו יפה ואף הפכו למוזיאונים, ביתו של הרב קוק ביפו הוא בושה. דבר ראשון – הוא מכוסה גרפיטי! דבר שני -  שום שלט אינו מודיע על שוכנו המכובד של בית זה. אילולא אמרו לנו שזה ביתו של הרב קוק היינו חולפים על פניו ללא מחשבה נוספת. דבר שלישי - כאשר שאלתי על כך את ערן, הוא ענה לי: בואי נסתכל על הצד החיובי – הבית שלו ניצל מהריסה…
יפה, חשיבה חיובית. באמת יש להודות על כך. ובכל זאת, נראה היה לי שזה ממש לא לעניין שכך ייראה ביתו של אבי הדרך הציונית-הדתית.

כן, אני יודעת, שיש ה-מ-ו-ן בעיות חשובות הרבה יותר: יש ילדים בסיכון, יש משפחות במצוקה, יש בעיות ביטחון, גלעד שליט עדיין בשבי. באמת לא חסרות לנו דאגות, ובכל זאת לא מדובר בבית שגר בו אדם כעתף אלא על שימור בית היסטורי. מצד שני – מה כבר דרוש לשימור הבית של הרב קוק? מבחינת עלות מול תועלת דומני שאין עוררין על גדלה של התועלת לעומת העלות. וגם אם המדינה אינה מוצאת לנכון להקדיש לכך תשומת לב – האם אין לנו נציגים בכנסת היכולים לסייע בהפניית תשומתה לכך??

ואז, לפני מספר שבועות, נודע לי שועדת החינוך של הכנסת, בראשות ח”כ זבולון אורלב החליטה על שימור המתחם ההיסטורי של בית הרב קוק ביפו. איני יודעת מה זה אומר, ומה הפער שבין החלטה של וועדה לבין ביצוע של פעולה. אבל מצא חן בעיני שהדבר עלה על סדר היום של מישהו. נקוה לטוב – גם בתחום הזה, וגם בכל התחומים שבהם אנו זקוקים לסייעתא דשמייא (יחד עם סיעעתא דלתתא כמובן).

התקופה הזו, מראש חודש אלול עד (כמעט) סוף תשרי, היא תקופה מקסימה בעיני: היא גם מלאת תהפוכות, אבל גם כל כולה שייכת לנושא אחד.
אני חושבת שקשה להרגיש את השוני רק מהאויר. לי בכל אופן קשה להרגיש דברים רק בגלל שיש תאריך שמייחד אותם. לכן מה שמאד עוזר לי להכנס לימים האלה הוא השינויים שיש בתפילה. השינוי הראשון חל כבר בא’ אלול, ונמשך כמעט לאורך כל התקופה (עד הושענא רבה) - אמירת “לדוד ה’ אורי וישעי”. כל פעם שאני מתחילה לומר את זה בתחילת אלול, אני חוזרת חזרה לכיתה ב’, שבה המורה לימדה אותנו קצת על המזמור. זה מכניס אותי מיד לתחושה של התחדשות – בכיתה ב’ הכל היה עדיין יחסית חדש, זה עתה סייימנו ללמוד לקרוא, וכל עולם המלים היה פרוש לפנינו כדף חלק וריק. לתחושת ההתחדשות מוסיפה גם העובדה שכבר כמעט שנה עברה מאז שסיימתי לומר את המזמור הזה במקום הזה בתפילה (אחרי תפילת שמונה-עשרה). סיימתי לומר אותה בתחילת השנה, וכעת אנו עומדים פ\בפתחה של שנה חדשה…
ואני ממש יכולה להריח את הסתיו בימים הראשונים של “לדוד ה’”.
התחלת אמירת לדוד ה’ היא גם הסימן שלי להתחיל להתכונן לקראת הימים הנוראים. בשנים האחרונות כבר יש לי ספרים קבועים של הרב אביגדור נבנצאל שאני קוראת: מר”ח אלול עד ר”ה אני קוראת את “שיחות לראש השנה”, ובעשרת ימי תשובה (שלפעמים אני כוללת בהם את ר”ה, ולפעמים לא) אני קוראת את “שיחות ליום הכיפורים”. הספרים האלה עוזרים לי לזכור ולכוון על מה לחשוב ועל מה להתפלל, הן בראש השנה והן וביום הכיפורים (שכידוע הם ימים מאד שונים, וצריך לחשוב בהם על דברים אחרים).
השנה רציתי לגוון, לקרוא ספרים אחרים בתקופה זו. בסוף חודש אב הלכתי לחנות “דברי שיר” בעירנו. על השולחן במרכז החנות היו מונחים כל הספרים הקשורים לחודש אלול ולימים הנוראים. אולם לאחר עיון בכולם, הגעתי למסקנה שאני אוהבת את הספרים של הרב נבנצאל, ואיני רוצה להחליפם באחרים. הספר היחיד אותו מצאתי בחנות, ומצאתי לנכון להוסיפו לרשימת הקריאה שלי השנה, היה “ענייני תשובה” של הרב אבינר. זה אוסף מאמרים בנושא תשובה, שמאד אהבתי לקרוא ומאד הכניס אותי לאוירה של תשובה.
מפעם לפעם אני שומעת ששואלים מדוע ביהדות עושים חשבון נפש רק בימים מסויימים בשנה. אז ברצוני לציין כאן שלפי היהדות יש לעשות חשבון נפש כל יום ויום. נאמר כך במפורש במסכת אבות: “ושוב יום אחד לפני מיתתך”. והרי אדם אינו יודע מתי יום מיתתו, לכן עליו להתנהג כאילו כל יום עלול להיות יום מיתתו, ונמצא כל ימיו בתשובה. גם בעל מסילת ישרים אומר שיש לעשות חשבון נפש כל יום במשך שעה ארוכה, על כל הדברים שעשית במשך היום. וגם הרמב”ן באיגרתו לבנו כתוב: “וּתְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשֶׂיךָ בַּבּוֹקֵר וּבָעֵרֶב, וּבַזֶּה יִהְיוּ כֹּל יַמֶּיךָ בִּתְשׁוּבָה”.
מדוע אם כך בכך זאת נקראים ימים אלה ימים רחמים וסליחות? מפני שבימים אלה הקב”ה כביכול מתקרב לעמו, ו”מוכן” יותר לקבל את תשובתם. אלה ימים יותר מסוגלים מבחינת תשובה.
יהי רצון שנזכה לשנה כזו שהיה הכהן הגדול מתפלל עליה ביום הכיפורים:
“יהי רצון מלפניך ה’ אלוהינו ואלוהי אבותינו שתהא השנה הזאת הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל שנת אורה, שנת ברכה, שנת גילה, שנת דיצה, שנת הוד, שנת ועודה, שנת זימרה, שנת חיים, שנת טהרה, שנת ישרה,
שנת כבודה, שנת למודה, שנת מלוכה, שנת נוה, שנת שמחה, שנת ענוה, שנת פריה ורביה, שנת צהלה, שנת קדושה, שנת רווחה, שנת שבע, שנת שלווה, שנה תמימה, שנה שלא יקום צר ואויב עלינו, שנה שתוליכנו קוממיות לארצנו, שנה שתשיבנו לבית מאוויינו, שנת חיים טובים, שנת עיבור תירוש ויצהר, שנה שימתיקו שיחים את תנובתם ושדות את תבואתם, שנה שתברך את לחמנו ואת מימנו, שנה שתמלא לנו את כל משאלות לבנו לטובה, שנה שלא תפיל אשה את פרי בטנה, שנה שתקרב את גאולתנו ותביא משיח במהרה בימנו ותשלח
מבשר טוב לארצנו, שנה שלא יצטרכו עמך ישראל זה לזה ולא לעם אחר”.

בימים האחרונים התקשורת רעשה בנושא של קליטת תלמידים מעולי אתיופיה בבתיה”ס הדתיים בפתח תקוה. לקח לי זמן לכתוב את הפוסט הזה, ולכן לכאורה נראה שהעניין כבר איננו בדיון ציבורי, אך הנושא הוא חשוב מכדי שלא לדון בו רק מפני שדברים אחרים דוחקים אותו הצידה בחדשות.בימים שבהם עסקה התקשורת בנושא זה, הוצגו בתיה”ס הפרטיים כסרבני קליטת תלמידים עולים, ובתיה”ס הציבוריים כנושאים בנטל לבדם. אך אלה אינם פני הדברים.

גילוי נאות: ילדי חובשים את ספסלי אחד מבתיה”ס הפרטיים בפתח תקוה.

בתיה”ס הפרטיים בפתח-תקוה החלו בשנים האחרונות לקבל אליהם עולים מאתיופיה, מתוך הבנה ושמחה כי יש לסייע בקליטתם בארץ.

לפי מיטב הבנתי, בתיה”ס הציבוריים התקוממו נגד העובדה כי חלוקת העולים בין בתיה”ס אינה שוויונית, וכי בתיה”ס הפרטיים קולטים פחות עולים מבתיה”ס הציבוריים (ולא כי בתיה”ס אינם קולטים עולים כלל). לעניות דעתי יש הצדקה מסויימת למצב זה מכמה סיבות: הסיבה הראשונה היא שבתיה”ס הפרטיים סבורים שעל מנת לקלוט את ילדי העולים כראוי, יש לתת להם תגבור. בכך כרוך נטל כלכלי, שאינו ממומן כל צרכו ע”י משרד החינוך, הן מפאת היות בתי”ס אלה פרטיים בחלקם, והן מפאת העובדה שמשרד החינוך אינו תומך בגישת התגבור של בתיה”ס הפרטיים.  סיבה נוספת היא שבתיה”ס הפרטיים ממיינים את מועמדיהם על פי אורח חיים דתי מסויים. קליטת תלמידים החיים באורח חיים אחר, תסב בראש ובראשונה נזק לתלמידים העולים עצמם, ובמעגל השני עשויה לשנות את צביון ביה”ס.

שניים מתוך בתיה”ס הפרטיים הוציאו חוברת הסברה בשם “והאמת והשלום אהבו“, המסבירה מה באמת קורה עם קליטת יהודי אתיופיה בפתח תקוה. אני ממליצה בחום לקרוא את החוברת (על אף שהיא מעט ארוכה, וגם לצערי סרקנו אותה בצורה לא כלכך נוחה לקריאה), ראשית משום שיש שם הסבר של מנהל ביה”ס למרחב על הסיבה שבגללה התלמידים העולים הם הנפגעים הראשונים מאופן הקליטה שעליה ממליץ משרד החינוך, ושנית משום שיש שם ציטוטים של גורמים שכלל אינם שייכים למערכת בתיה”ס הפרטיים, אשר תומכים בגישת בתיה”ס הפרטיים.

הרב שרפר מבית חינוך “למרחב” אומר בחוברת: “מה יעשה ילד שאינו דובר עברית בכיתה הלומדת 6 שעות ביום – תורה, נביא ומשנה, הרי רבים מילידי הארץ אינם עומדים בכך, וודאי שלעולים חדשים המשימה קשה מדי”. הרב שרפר ממשיך ומסביר איך בכל זאת ניתן לקלוט את ילדי העולים מאתיופיה: “למרות הכל, ובשל הבנה בצורך להרתם למען משימה נעלה של קליטת עליה, למרחב ושאר בתיה”ס הפרטיים הסכימו באהבה לקבל על עצמם לחנך את התלמידים העולים, אבל מבחינה חינוכית הדבר חייב להיעשות בכיתת מכינה, שמתאימה לרמתם הלימודית, ולא לתת להם לשבת בכיתה שחומר הלימודים בה עבורם הוא כמו סינית לתלמיד ישראלי”.

גם כתבתו המצויינת של חנוך מרמרי בעין השביעית מצוטטת בחוברת זו, ואני ממליצה בחום לקרוא אותה במלואה. ראשית, הוא אינו תוקף את בתיה”ס הפרטיים על המיונים, אלא מבין אותם גם על רקע אי קבלת עולים מאתיופיה: “שלושת בתי-הספר הסוררים בפתח-תקווה מנוהלים כבתי-ספר למצוינות, גם אם במסלול התורני, ופועלים כחוק ועל-פי תקנון המוכר למשרד החינוך. אם בתקנון הקבלה לבית-ספר כזה נכללים מיונים, יהיה זה צעד קטלני לכפות על המוסד לקבל תלמידים לא ממוינים. …דרישת שר החינוך לקבל את התלמידים ללא מיון היא בעייתית לכל הצדדים. אם יוזרמו באופן שרירותי תלמידים בלתי ממוינים, יתפתח שיבוש חברתי חריף. קצב הלימוד יואט כך שהתלמידים הוותיקים ייפגעו, ועדיין החדשים לא יוכלו להדביק את הקצב ויישמטו, מה שיחולל תסיסה מתמדת בין קולטים לנקלטים”.
את המאמר הוא מסכם כך: “מהעדויות המצטברות עולה תמונה מורכבת. מאתיים העולים הצעירים מאתיופיה זקוקים לתוכנית מיוחדת שתכין אותם לקליטה בבתי-הספר בעיר – בין אם לחילוניים, לאחר שגיורם יסתיים, ובין לדתיים, לפי צרכיהם ורמתם. הם זקוקים לתקופת הכנה נמרצת, שתביא אותם לרמת ידע ויכולת ביטוי שיאפשרו להם ליישר קו ולהשתלב. לא רק בממלכתיים, אלא גם לעמוד בסף הקבלה של הפרטיים.
“תקופת הכנה כזו היא תלוית תקצוב, אבל בהיקף התלמידים הלא גדול שבו מדובר, אפשר לחלק את העלויות בין משרדי הממשלה ומינהל החינוך העירוני. אם המשבר חולל פרצי רגש כאלה, בוודאי שכדאי היה להשקיע במניעתו.
“הרושם הוא שבמשרד החינוך לא היו מוכנים, וכשפרץ המשבר, ניסו לסלקו מעל הדרך בכפיית פתרון מאולץ. הבעיה היא שעצם ההאשמה בגזענות מפי קברניטי המדינה מחוללת אווירת גזענות, והתלמידים האתיופים הם הראשונים להיפגע ממנה. כשכופים פתרון רק כדי לפתוח את שנת הלימודים בזמן, מטאטאים את הבעיה לפתחם של בתי-הספר, ושם היא תיצור מרירות והרס”.

ובאתר msn ניתן לקרוא את שכתב הרב חגי אונגר, מנהל ביה”ס דרכי נעם.

מה שעצוב לי בכל הסיפור הזה הוא שעולי אתיופיה הם הנפגעים העיקריים. הרי באמת לא היתה כאן גזענות: בתיה”ס הפרטיים ממיינים לפי אורח חיים דתי, לא לפי מוצא. ולכן תלמידים – מכל תפוצה שהיא – מתקבלים רק אם אורח החיים שלהם תואם את רוח ביה”ס. למעשה, לא זו בלבד שאין כאן אפליה לרעה של ילדי העולים מאתיופיה, יש כאן אפליה לטובתם . ועל אף זאת, כעת עולי אתיופיה מרגישים שהם אינם רצויים ע”י חלק מהציבור הדתי וזה כל כך לא נכון, וכל כך עצוב, שזה עצוב.

בפרשת השבוע האחרונה, פרשת “כי תבוא“, היו שני ביטויים שאנו משתמשים בהם, ולא זכרתי שהם באו מהתורה.

הראשון הוא ביטוי שנשתמש בו בע”ה בעוד פחות משבועיים. כאשר נשב לשולחן החג, ונבהה בראש הדג או בראש הכבש (והוא יבהה בנו בחזרה), מזכור שאת הברכה “שנהיה לראש ולא לזנב” בירך אותנו ה’ כבר בכניסה לארץ ישראל, בעמדנו על הר גריזים והר עיבל. בחלק של הברכות, ה’ מברך אותנו: “וּנְתָנְךָ יְהוָה לְרֹאשׁ, וְלֹא לְזָנָב, וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה, וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה:  כִּי-תִשְׁמַע אֶל-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת” (דברים, כ”ח י”ג).

הביטוי השני הוא ביטוי השגור יותר על שפתותינו: מכה שלא כתובה בתורה: “גַּם כָּל-חֳלִי וְכָל-מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם יְהוָה עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ” (דברים כ”ח ס”א).  אז מסתבר שזה דווקא כן כתוב בתורה….

1. חיים על כל העולם - את הבלוג של ולדומירסקי אני קוראת באוף-ליין, בעלון “עולם קטן”. למעשה הוא אחד המדורים הראשונים שאני קוראת כשמגיע העלון. הפוסטים שלו הם הסתכלות הומוריסטית על שלל דברים בחיינו - חתונות, משחקי ילדות, קמפינג משפחתי בחופשה הגדולה. יש מהפוסטים המתמקדים בדברים הקיימים בציבור הדתי-לאומי, אולם אף על פי כן לדעתי גם אנשים שאינם שייכים לציבור הזה עשויים (עלולים?) להנות מהם.
2. עכשיו תורי - לבלוג של טלי התוודעתי ביום הזכרון לרצח רבין. היא כותבת בבלוג שלה על חינוך אלטרנטיבי, ביקורת ספרים, ומדי פעם על פוליטיקה. אני מאד אוהבת לקרוא את הבלוג שלה ראשית בגלל הכתיבה המרתקת שלה, ושנית מפני שהיא מתייחסת בכבוד גם לדעות השונות משלה. כשהיא מציגה את דעותיה (הרחוקות משלי כמעט כרחוק מזרח ממערב) היא אינה תוקפת את בעלי הדעה הנגדית, אלא מסבירה בטוב טעם וביישוב הדעת מדוע היא אינה מסכימה עם דעה זו.
3. בין חוק למשפט - רון אלמוג כותב, כרגיל, ביסודיות אך בצורה פשוטה וברורה, על נושאים שקשורים לחוק ומשפט. ביום הבחירות הוא הסביר מדוע הצבעה היא חשובה. הוא עשה זאת בצורה כל כך מובנת, שנראה לי שלראשונה בחיי הבנתי ממש למה מי שלא מצביע זה כאילו הצביע למפלגה שהוא לא רצה. לאחרונה הוא כתב על פסק דין שניתן בנושא של החזקה ושיתוף קבצים תובנות מאד מעניינות.
4. אותיות, סימני פיסוק ורווחים - הבלוג של אביגיל בורשטיין. מתרגמת שכותבת על ספרים, ועל דברים מסביב. פשוט בלוג נעים ומעניין.
5. חברים מקשיבים - זה לא ממש בלוג. יש באתר הזה מאמרים, שיעורי וידיאו, פורומים- והכל בנושאי אמונה. יש למשל מכתב לדודו טופז שאני אהבתי בעיקר הפסקה האחרונה שלו, המלצות לחופשה הגדולה, ועוד. אפשר לקרוא על מטרות האתר ולראות שאין שם כוונה להחזיר בתשובה, אז נראה לי שגם מי שלא מגדיר את עצמו מאמין, או דתי, יכול לגלוש שם ללא חשש….

לפני קצת יותר מ-11 שנה נפטרה בת דודתי ממחלה בגיל 29. לאחר מותה הוציאו בני משפחתה ספר ובו לקט מאמרים שכתבה לעיתון "המודיע". אחד ממאמרים אלה מתאים לעניות דעתי לתשעה באב, ועל כן החלטתי להביאו (בחלקו, מחמת אורכו) כאן היום:

כולנו יודעות כי עם ישראל זקוק לישועה. ברור לנו כי המשיח חייב להגיע, וכולנו מייחלות לראות את בית המקדש בבניינו. אך האם לא שקענו ביאוש? האם לא השלמנו עם המצב? האם ביאת המשיח לא נתפסת אצלנו כאיזשהו חלום יפה שחולמים, אבל בעוד דור או שניים??

מוישי, הבכור, חגג את בוקר היותו בר-מצווה, בתפילת ותיקין עם אבא, ליד הכותל. הוא חזר הביתה בהרגשה עילאית ומרוממת, ואמר: "זו התחלה מיוחדת מאד, אני חושב, שכדאי גם למוטי (11), לפתוח בעזרת השם, את יום בר המצווה שלו כך, בתפילת ותיקין על יד הכותל".

כתתו של יוסי היתה בדרכה לסיור לימודי, כאשר עברו ליד אתר בו ארע פיגוע רצחני, שבוע קודם לכן. המורה הוריד את תלמידיו מהאוטובוס, ושם הם נעמדו לתפילה, לעילוי נשמת הקדושים הי"ד. העיתונאים הבודדים שעדיין היו בשטח, צילמו את הנערים מכל זווית אפשרית, ואף הנציחו את השלט, עליו הופיע שם התלמוד תורה, שתלה בחזית האוטובוס. בערב סיפר יוסי: "היה זה מעמד מיוחד של קידוש ד’…אני חושב שאחרי הפיגוע הבא, כדאי לארגן תפילה שכזו בכל אחד מימי השבעה —"

אשריה של זו, אשר מזדעזעת מדבריו של מוישי, באותה מידה שהיא מזדעזעת מדבריו של יוסי.

אבל לאחר שנים של גלות, לאחר שנים של סבל ותלאה, לאחר פעמים כה רבות שבהן נראה ש-הנה, משיח בא, ושוב מפטירין כדאשתקד, כיצד לא נתייאש מהגאולה? כיצד לא נתרגל לחורבן? כיצד לא נשלים עם המצב? מהיכן ניקח את האון, להניד את האצבע ימינה ושמאלה, ולומר "אני לא מתייאשת"?? כאשר נדע שבכוחנו לעשות! כל עוד אנחנו מרגישות, כי באפשרותנו לפעול, אין בכוחו של היאוש להשתלט עלינו! ואכן בפינו ובלבבנו, אנו יכולות לפעול גדולות ונצורות!

כאשר נגיע בברכת המזון למלים "רחם נא", לא רק נאמר אותן – אלא נזעק אותן, נצעק כבת העומדת מול אביה: " אבא יקר, רחם נא"! וכשנגיע למלים "ובנה ירושלים" – נתחנן: "אבא רחום וחנון, בבקשה תבנה את ירושלים" וכך בכל אחת מהבקשות לגאולה שלמה. וכאשר יראה הבורא יתברך, כי שברון ליבנו הוא על דבר מוחשי שנלקח מאיתנו, ועתיד לשוב אלינו, אולי יחוס וירחם ונזכה, עוד היום, לראות את ירושלים בתפארתה!

נכון שצריך להגיד החופשה הגדולה, אבל השיר הזה כל כך עושה לי טוב בלב, שאני חייבת לצטט אותו כפי שהוא.
אני מאד מאד אוהבת את החופשה הגדולה. על אף שעברו כבר הרבה שנים מאז שלחופשה הגדולה היתה משמעות חופשתית עבורי, אני עדיין מרגישה הקלה גדולה, ותחושת חופש (חופש, לא חופשה) גדולה. עכשיו שיש לי ילדים שהחופשה היא אכן חופשתית עבורם, התחושה הזו גוברת – תחושת החופש שלהם מחלחלת גם אלי.

בחופשה הגדולה יש לי הרגשה שהמון דברים יכולים לקרות, ואפשר להוציא לפועל הרבה דברים שאין זמן בשבילם בשאר השנה. עיינתי בעולם קטן, השבועון לצעירים שאני קוראת כל שבת, ובשלוש השבתות האחרונות ראיתי שיש הצפה במספר הפעילויות האפשריות בחופשה:
יש ערבי לימוד והכנה לימי בין המצרים ולצומות. יש שבוע תורה ועבודה של מרכז ישיבות בנ"ע בשיתוף חברת חסלט, יש סמינריון "מעיינות האומה" לבוגרות כיתה ז’, מחנה קיץ חווייתי של סיירי ארץ אהבתי, מסע נודד רטוב של מדרשת הגולן חיספין, יש כנסי קיץ לנשים, נערות וגברים של מכון בנין שלם, ימי עיון בתנ"ך במכללת הרצוג גוש עציון, מחנה לבנות ברמת מגרון, ימי עיון לנשים בחיפה, בנתניה. איזה כיף לקרוא על כל ההתרחשויות הלאה. הלוואי שיכולתי להשתתף בכולן….

גם ברשת לא חסרים דברים לעשות, ובמיוחד לילדים. ליקטתי כמה קישורים שמצאו חן בעיני, לרווחת קוראיי :-): אתר אמי"ת לילדי ביה"ס היסודי, אתר אמי"ת לתיכוניסטים, סנופי – אתר משחקים ברשת, אתר המשחקים של מט"ח. יש בכל המקומות האלה פעילויות למגוון גילאים, מהגיל הרך והלאה.

וכמובן שיש דברים שאפשר לעשות מחוץ לרשת, בבית – לקרוא, לכתוב יומן, ללמוד דברים של מספיקים במשך השנה, או ללמוד דברים בצורה לא פרונטלית.

בקיצור: הכל אני יכולה בחופשה הגדולה!