בלוגה של אמא

לפני קצת יותר מ-11 שנה נפטרה בת דודתי ממחלה בגיל 29. לאחר מותה הוציאו בני משפחתה ספר ובו לקט מאמרים שכתבה לעיתון "המודיע". אחד ממאמרים אלה מתאים לעניות דעתי לתשעה באב, ועל כן החלטתי להביאו (בחלקו, מחמת אורכו) כאן היום:

כולנו יודעות כי עם ישראל זקוק לישועה. ברור לנו כי המשיח חייב להגיע, וכולנו מייחלות לראות את בית המקדש בבניינו. אך האם לא שקענו ביאוש? האם לא השלמנו עם המצב? האם ביאת המשיח לא נתפסת אצלנו כאיזשהו חלום יפה שחולמים, אבל בעוד דור או שניים??

מוישי, הבכור, חגג את בוקר היותו בר-מצווה, בתפילת ותיקין עם אבא, ליד הכותל. הוא חזר הביתה בהרגשה עילאית ומרוממת, ואמר: "זו התחלה מיוחדת מאד, אני חושב, שכדאי גם למוטי (11), לפתוח בעזרת השם, את יום בר המצווה שלו כך, בתפילת ותיקין על יד הכותל".

כתתו של יוסי היתה בדרכה לסיור לימודי, כאשר עברו ליד אתר בו ארע פיגוע רצחני, שבוע קודם לכן. המורה הוריד את תלמידיו מהאוטובוס, ושם הם נעמדו לתפילה, לעילוי נשמת הקדושים הי"ד. העיתונאים הבודדים שעדיין היו בשטח, צילמו את הנערים מכל זווית אפשרית, ואף הנציחו את השלט, עליו הופיע שם התלמוד תורה, שתלה בחזית האוטובוס. בערב סיפר יוסי: "היה זה מעמד מיוחד של קידוש ד’…אני חושב שאחרי הפיגוע הבא, כדאי לארגן תפילה שכזו בכל אחד מימי השבעה —"

אשריה של זו, אשר מזדעזעת מדבריו של מוישי, באותה מידה שהיא מזדעזעת מדבריו של יוסי.

אבל לאחר שנים של גלות, לאחר שנים של סבל ותלאה, לאחר פעמים כה רבות שבהן נראה ש-הנה, משיח בא, ושוב מפטירין כדאשתקד, כיצד לא נתייאש מהגאולה? כיצד לא נתרגל לחורבן? כיצד לא נשלים עם המצב? מהיכן ניקח את האון, להניד את האצבע ימינה ושמאלה, ולומר "אני לא מתייאשת"?? כאשר נדע שבכוחנו לעשות! כל עוד אנחנו מרגישות, כי באפשרותנו לפעול, אין בכוחו של היאוש להשתלט עלינו! ואכן בפינו ובלבבנו, אנו יכולות לפעול גדולות ונצורות!

כאשר נגיע בברכת המזון למלים "רחם נא", לא רק נאמר אותן – אלא נזעק אותן, נצעק כבת העומדת מול אביה: " אבא יקר, רחם נא"! וכשנגיע למלים "ובנה ירושלים" – נתחנן: "אבא רחום וחנון, בבקשה תבנה את ירושלים" וכך בכל אחת מהבקשות לגאולה שלמה. וכאשר יראה הבורא יתברך, כי שברון ליבנו הוא על דבר מוחשי שנלקח מאיתנו, ועתיד לשוב אלינו, אולי יחוס וירחם ונזכה, עוד היום, לראות את ירושלים בתפארתה!

והר הבית אינו בידינו.
אמנם נכון שטריטוריאלית הר הבית נמצא בשטחה של מדינת ישראל. אבל מצד הריבונות - קשה לומר שמורגש שהוא בריבונות יהודית.
אני לא מדברת על העובדה שבית המקדש טרם נבנה.
אני גם לא מדברת על העובדה שעל חורבות בית מקדשנו, במקום הקדוש ביותר לעם היהודי עומד מסגד (למרות שברור שחייבים לסלק אותו משם).
אני מדברת על שתי עובדות:
1) האפליה לרעה של יהודים בהר הבית
2) ההרס המכוון של שרידים ארכיאולוגיים יהודיים
האפליה מתבטאת בכך שזכויות הניתנות לערבים, נשללות מהיהודים: הערבים יכולים לעלות להר הבית בהמוניהם, ולקיים שם תפילה. ליהודים לעומת זאת, מותר לעלות רק בקבוצות קטנות, ואסור להם להתפלל שם. ליתר בטחון מסתובבים אנשי ואקף ליד היהודים בהר הבית כדי לוודא שחס ושלום לא תצא מילת תפילה משפתותיהם.
על ההרס הארכיאולוגי המתמשך אפשר לקרוא כאן, כאן וכאן.
לו הנעל היתה על הרגל השניה, ויהודים היו נוהגים כך כלפי הערבים אני מניחה שהיו נשמעות זעקות שבר מארגונים שונים הדואגים לזכויות אדם וזכויות אומות. אך כנראה שלערבים מותר.
וזה מאד מעציב אותי.
[אני יודעת שהפוסט הזה הוא קצת קוטרי, וגם בודאי מעורר מחלוקת. לכן מצד אחד הוא לא כל-כך שייך ביום חגה של עיר בירתנו: ביום חג זה צריך לצהול ולגיל על סוף ייסורי כיסופינו, ןצריך לגלות בראש חוצות את אהבתנו אליה. במיוחד בגלל שיום זה כבר לא נחגג ע”י רבים כל-כך כמו יום העצמאות. לכן, מהצד הזה,  מי שכבר מאמין שזהו יום חגיגי, מן הראוי שיבטא את השמחה בבלוגו . מצד שני, אמנם ירושלים בידינו, אך המאבק עליה עוד לא תם. יכולתי לכתוב את הפוסט הזה ביום אחר, שלא להעכיר את שמחתי בשמחתה של ירושלים, אבל זה פוסט שבטח לא יהיה פופולרי (בניגוד לשאר הפוסטים שלי שתמיד נמצאים בראש הרשימה ב-Digg), אפילו לא בציבור הדתי (גם אצלנו יש כאלה החושבים שיהודים לא צריכים לעלות להר הבית)  וצריך תרוץ בשביל פוסט כזה. אז התרוץ שלי הוא שיום זה הוא יום שנאמר בו: “הר הבית בידינו”].

לשנה הבאה בירושלים הבנויה!

ביום שני, כ”ב שבט, יצויין יום גוש קטיף במערכת החינוך. יפה בעיני שנבחר יום זה, שבו הוקמה נצר חזני - ההתיישבות הראשונה בגוש קטיף - ולא דווקא יום החורבן. הדגש על הבניה, ההתחדשות, נותנת תקווה ומחזקת את הטוב.
מה אפשר לעשות ביום כזה?
באתר קטיף.נט יש הצעות להזמנת מרצים, כרזות וסרטים. ניתן להזמין דרך הדואל, או במספרי טלפון הניתנים באתר.
באתר ועד מתיישבי גוש קטיף ישנם מערכי שיעור להורדה - ניתן להוריד ערכה שלמה של מערכי שיעור (קובץ PDF של 77 דפים), או להוריד מערכי שיעור בודדים (קבצי PDF או DOC), בנושאי תפילה ותחינה בעת צרה, המדינה ואני, גיבורים בעל כרחם. גם באתר הזה ניתן להזמין מרצים בדואל או בטלפון.

לסיום, גם באתר כיפה, וגם באתר מרכז ישיבות בני עקיבא, ישנו מאמר של הרב דוד סתו מהשנה שעברה, על מהות הזכרון שיש לזכור ביום גוש קטיף.

יהי רצון שנזכה לראות את גוש קטיף בבניינו במהרה בימינו!

בפוסט הקודם דיברתי על בית השלום בחברון. חשוב היה לי להביא את העובדות כהווייתן, ולא כפי שניתן להבין אותן מאמצעי התקשורת. עם זאת נמנעתי מלדבר על הפינוי מפני שדעתי לא היתה מגובשת.
עכשיו כבר מאוחר, אולי מדי, והפוסט הזה הוא אולי מעט מדי. אבל אני בכל זאת רוצה לכתוב.
לעניות דעתי, ניתן היה להימנע מהעימות שהתרחש היום. זה היה בידי כל אחד מהצדדים.
ליבי והזדהותי נתונים חד משמעית לתושבי בית השלום. אני מעריכה אותם מאד על הרעיון של קניית בית בארץ ישראל למרות המכשולים, ועל השהיה בו במשך זמן ממושך בתנאים בלתי נוחים בעליל. הלואי שהכל היה הולך על מי מנוחות, אבל ארץ ישראל נקנית בייסורין, ואנו חווים זאת שוב ושוב. במקרה הזה, לאחר שנה וחצי של מגורים בבית השלום, התבקשו תושבי הבית להתפנות משם עד תום ההליכים משפטיים. על אף העובדה שהפינוי מרצון שהתבקש מתושבי הבית לא היה פינוי לצמיתות, אני מתארת לעצמי שתושבי הבית ראו בהתפנות מרצון משום כניעה לשלטון השמאל, ואולי משום הודאה כי שהייתם בבית אינה חוקית. יתכן גם - וזו השערה בלבד - שההתפנות מרצון הזכירה להם את פינוי גוש קטיף, פינוי המהווה עדיין פצע פתוח ומדמם בליבנו. למרות זאת, לדעתי, טוב היו עושים לו התפנו מרצון. התנהגות שקטה, דרך ארץ כלפי החיילים והממשלה, אינם אמצעי שיש להשתמש בו רק אם הוא יעיל. בעיני זו מטרה. דרך ארץ קדמה לתורה. פינוי שקט ומרצון יכול היה להעלות את קרנם של תושבי הבית, לדעתי, בניגוד להתנהגותם בעת ההתנגדות. וכל זאת, כאמור, מתוך הערכה והזדהות מלאה עם הערכים שבשמם הם נוהגים.
מנגד, פעולת הפינוי לא היתה נצרכת כלל ועיקר. בג”צ קבע כי למממשלה מותר לפנות את הבית, לא שהיא חייבת לפנות את בית. הטענות שנשמעו כאילו הפינוי נצרך כדי להרגיע את הרוחות נשמע לי לא נכון, כי כל עוד לא ריחפה חרב הפינוי על הבית - במשך שנה וחצי - לא שמענו דבר וחצי דבר מהתקשורת על בית השלום בחברון. מאד מצער שהוחלט בכל זאת לנקוט בצעד זה, ועוד להציג אותו כאילו אין ברירה, ופינוי הוא הדרך היחידה לקיים את החוק, כאשר הדבר אינו אמת.
יהי רצון שיהפוך לנו ה’ את המאורעות מאבל לשמחה ומיגון ליום טוב!

בעלון “עולם קטן” השבת היו שני מאמרים על בית השלום (הקרוי למרבה הצער גם בית המריבה), וחשבתי להביא חלקים כאן, מאחר שאת הפרטים שקראתי שם, לא קראתי/שמעתי באף אמצעי תקשורת אחר.

בית השלום נקנה תמורת כמליון דולר באמצעות סדרת תשלומים שהועברו למוכר הערבי ע”י “איש קש” (כן, יש “איש קש”. זה נשמע לא טוב, אבל זה מחויב המציאות. אי אפשר בלעדיו, כי ברשות הפלסטינית יש עונש מוות על הפשע של מכירת קרקע ליהודים, ומדינת ישראל לא מתערבת במערכת הצדק הפלסטינית. איש הקש הוא יהודי אמריקאי שפדה את חסכונותיו למען מטרה זו). התשלומים הועברו במשך שנה, ממרץ 2004 עד מרץ 2005. בהסכם המכר נכתב במפורש שהחזקה על הבית עוברת לידי הקונים במעמד המכירה. המז”פ מאשר שכל הקבלות תקינות ואותנטיות לחלוטין.
ומה אומר המוכר? בתחילה הוא הכחיש את דבר המכירה. אך המשטרה השמיעה לו קלטת בה הוא נשמע סופר את הכסף. בתגובה טען המוכר כי אכן מכר את הבית, אך ביטל את המכירה כבר בשנת 2004. אך אמרנו כבר לעיל שישנן קבלות אותנטיות משנת 2004 עד שנת 2005…. חוץ מזה, ישנה קלטת שמע שבה המוכר מאשר שאכן מכר את הבית ליהודים, וכעת הרשות הפלסטינית יורדת לחייו. בג”צ החליט להתעלם מהקלטת הזאת. כעת הפרקליטות טוענת שהמוכר טוען שהעסקה עם היהודים החלה אך לא השולמה. גרסה כזו מאפשרת לבג”צ לפסוק לפנות את היהודים מהבית. הבעיה היחידה בגרסה הזו היא שהמוכר מעולם לא טען אותה…
כ-50 חכ”ים חתמו על מכתב ליועץ המשפטי לממשלה ובו  דרישה לשקול מחדש את צו הפינוי של בית השלום, זאת לאור הראיות החדשות בקלטת-השמע שנשלחה לבית המשפט ולפרקליטות ביום חמישי האחרון.
אפשר למצוא עוד מידע על בית השלום כאן, וכאן יש פירוט של העוולות שבוצעו נגד המתנחלים במקרה הזה.

יש בזה משהו קצת עצוב: קבוצת אנשים מתגייסת למען ארץ ישראל - אף אחד מהם אינו מרויח טובות הנאה מרכישת הבית זה - ובית המשפט היהודי במדינת ישראל אינו עומד לצידם. לא זו בלבד שהוא אינו מסייע להם לגאול אדמות ארץ ישראל, הוא מנסה למנוע זאת מהם. דבר מצער נוסף הוא שאף אמצעי התקשורת ברובם אינם מספרים את הסיפור מצד הקונים. התקשורת בד”כ ששה מאד להשתמש בכוחה - וטוב שכך - לסיוע לאנשים שהמערכות למיניהן מבצעות עוולות כלפיהם, אך הפעם היא אינה עושה כך.
מצד שני הסיפור בינתיים הוא שמח: איש עשיר ואידיאליסט קונה בית מגורים בחברון למען משפחות המשתוקקות לגור בעיר האבות. קבוצת אנשים - משפחות ורווקים - מתגוררת כבר שנה וחצי בבית גמור למחצה, מוסרים את נפשם למען ארץ ישראל.
יהי רצון שהאמת תצא לאור, ונזכה לגאולת ארץ ישראל ועם ישראל במהרה בימינו.