בלוגה של אמא

בימים האחרונים התקשורת רעשה בנושא של קליטת תלמידים מעולי אתיופיה בבתיה”ס הדתיים בפתח תקוה. לקח לי זמן לכתוב את הפוסט הזה, ולכן לכאורה נראה שהעניין כבר איננו בדיון ציבורי, אך הנושא הוא חשוב מכדי שלא לדון בו רק מפני שדברים אחרים דוחקים אותו הצידה בחדשות.בימים שבהם עסקה התקשורת בנושא זה, הוצגו בתיה”ס הפרטיים כסרבני קליטת תלמידים עולים, ובתיה”ס הציבוריים כנושאים בנטל לבדם. אך אלה אינם פני הדברים.

גילוי נאות: ילדי חובשים את ספסלי אחד מבתיה”ס הפרטיים בפתח תקוה.

בתיה”ס הפרטיים בפתח-תקוה החלו בשנים האחרונות לקבל אליהם עולים מאתיופיה, מתוך הבנה ושמחה כי יש לסייע בקליטתם בארץ.

לפי מיטב הבנתי, בתיה”ס הציבוריים התקוממו נגד העובדה כי חלוקת העולים בין בתיה”ס אינה שוויונית, וכי בתיה”ס הפרטיים קולטים פחות עולים מבתיה”ס הציבוריים (ולא כי בתיה”ס אינם קולטים עולים כלל). לעניות דעתי יש הצדקה מסויימת למצב זה מכמה סיבות: הסיבה הראשונה היא שבתיה”ס הפרטיים סבורים שעל מנת לקלוט את ילדי העולים כראוי, יש לתת להם תגבור. בכך כרוך נטל כלכלי, שאינו ממומן כל צרכו ע”י משרד החינוך, הן מפאת היות בתי”ס אלה פרטיים בחלקם, והן מפאת העובדה שמשרד החינוך אינו תומך בגישת התגבור של בתיה”ס הפרטיים.  סיבה נוספת היא שבתיה”ס הפרטיים ממיינים את מועמדיהם על פי אורח חיים דתי מסויים. קליטת תלמידים החיים באורח חיים אחר, תסב בראש ובראשונה נזק לתלמידים העולים עצמם, ובמעגל השני עשויה לשנות את צביון ביה”ס.

שניים מתוך בתיה”ס הפרטיים הוציאו חוברת הסברה בשם “והאמת והשלום אהבו“, המסבירה מה באמת קורה עם קליטת יהודי אתיופיה בפתח תקוה. אני ממליצה בחום לקרוא את החוברת (על אף שהיא מעט ארוכה, וגם לצערי סרקנו אותה בצורה לא כלכך נוחה לקריאה), ראשית משום שיש שם הסבר של מנהל ביה”ס למרחב על הסיבה שבגללה התלמידים העולים הם הנפגעים הראשונים מאופן הקליטה שעליה ממליץ משרד החינוך, ושנית משום שיש שם ציטוטים של גורמים שכלל אינם שייכים למערכת בתיה”ס הפרטיים, אשר תומכים בגישת בתיה”ס הפרטיים.

הרב שרפר מבית חינוך “למרחב” אומר בחוברת: “מה יעשה ילד שאינו דובר עברית בכיתה הלומדת 6 שעות ביום – תורה, נביא ומשנה, הרי רבים מילידי הארץ אינם עומדים בכך, וודאי שלעולים חדשים המשימה קשה מדי”. הרב שרפר ממשיך ומסביר איך בכל זאת ניתן לקלוט את ילדי העולים מאתיופיה: “למרות הכל, ובשל הבנה בצורך להרתם למען משימה נעלה של קליטת עליה, למרחב ושאר בתיה”ס הפרטיים הסכימו באהבה לקבל על עצמם לחנך את התלמידים העולים, אבל מבחינה חינוכית הדבר חייב להיעשות בכיתת מכינה, שמתאימה לרמתם הלימודית, ולא לתת להם לשבת בכיתה שחומר הלימודים בה עבורם הוא כמו סינית לתלמיד ישראלי”.

גם כתבתו המצויינת של חנוך מרמרי בעין השביעית מצוטטת בחוברת זו, ואני ממליצה בחום לקרוא אותה במלואה. ראשית, הוא אינו תוקף את בתיה”ס הפרטיים על המיונים, אלא מבין אותם גם על רקע אי קבלת עולים מאתיופיה: “שלושת בתי-הספר הסוררים בפתח-תקווה מנוהלים כבתי-ספר למצוינות, גם אם במסלול התורני, ופועלים כחוק ועל-פי תקנון המוכר למשרד החינוך. אם בתקנון הקבלה לבית-ספר כזה נכללים מיונים, יהיה זה צעד קטלני לכפות על המוסד לקבל תלמידים לא ממוינים. …דרישת שר החינוך לקבל את התלמידים ללא מיון היא בעייתית לכל הצדדים. אם יוזרמו באופן שרירותי תלמידים בלתי ממוינים, יתפתח שיבוש חברתי חריף. קצב הלימוד יואט כך שהתלמידים הוותיקים ייפגעו, ועדיין החדשים לא יוכלו להדביק את הקצב ויישמטו, מה שיחולל תסיסה מתמדת בין קולטים לנקלטים”.
את המאמר הוא מסכם כך: “מהעדויות המצטברות עולה תמונה מורכבת. מאתיים העולים הצעירים מאתיופיה זקוקים לתוכנית מיוחדת שתכין אותם לקליטה בבתי-הספר בעיר – בין אם לחילוניים, לאחר שגיורם יסתיים, ובין לדתיים, לפי צרכיהם ורמתם. הם זקוקים לתקופת הכנה נמרצת, שתביא אותם לרמת ידע ויכולת ביטוי שיאפשרו להם ליישר קו ולהשתלב. לא רק בממלכתיים, אלא גם לעמוד בסף הקבלה של הפרטיים.
“תקופת הכנה כזו היא תלוית תקצוב, אבל בהיקף התלמידים הלא גדול שבו מדובר, אפשר לחלק את העלויות בין משרדי הממשלה ומינהל החינוך העירוני. אם המשבר חולל פרצי רגש כאלה, בוודאי שכדאי היה להשקיע במניעתו.
“הרושם הוא שבמשרד החינוך לא היו מוכנים, וכשפרץ המשבר, ניסו לסלקו מעל הדרך בכפיית פתרון מאולץ. הבעיה היא שעצם ההאשמה בגזענות מפי קברניטי המדינה מחוללת אווירת גזענות, והתלמידים האתיופים הם הראשונים להיפגע ממנה. כשכופים פתרון רק כדי לפתוח את שנת הלימודים בזמן, מטאטאים את הבעיה לפתחם של בתי-הספר, ושם היא תיצור מרירות והרס”.

ובאתר msn ניתן לקרוא את שכתב הרב חגי אונגר, מנהל ביה”ס דרכי נעם.

מה שעצוב לי בכל הסיפור הזה הוא שעולי אתיופיה הם הנפגעים העיקריים. הרי באמת לא היתה כאן גזענות: בתיה”ס הפרטיים ממיינים לפי אורח חיים דתי, לא לפי מוצא. ולכן תלמידים – מכל תפוצה שהיא – מתקבלים רק אם אורח החיים שלהם תואם את רוח ביה”ס. למעשה, לא זו בלבד שאין כאן אפליה לרעה של ילדי העולים מאתיופיה, יש כאן אפליה לטובתם . ועל אף זאת, כעת עולי אתיופיה מרגישים שהם אינם רצויים ע”י חלק מהציבור הדתי וזה כל כך לא נכון, וכל כך עצוב, שזה עצוב.

בפרשת השבוע האחרונה, פרשת “כי תבוא“, היו שני ביטויים שאנו משתמשים בהם, ולא זכרתי שהם באו מהתורה.

הראשון הוא ביטוי שנשתמש בו בע”ה בעוד פחות משבועיים. כאשר נשב לשולחן החג, ונבהה בראש הדג או בראש הכבש (והוא יבהה בנו בחזרה), מזכור שאת הברכה “שנהיה לראש ולא לזנב” בירך אותנו ה’ כבר בכניסה לארץ ישראל, בעמדנו על הר גריזים והר עיבל. בחלק של הברכות, ה’ מברך אותנו: “וּנְתָנְךָ יְהוָה לְרֹאשׁ, וְלֹא לְזָנָב, וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה, וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה:  כִּי-תִשְׁמַע אֶל-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת” (דברים, כ”ח י”ג).

הביטוי השני הוא ביטוי השגור יותר על שפתותינו: מכה שלא כתובה בתורה: “גַּם כָּל-חֳלִי וְכָל-מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם יְהוָה עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ” (דברים כ”ח ס”א).  אז מסתבר שזה דווקא כן כתוב בתורה….